סיפר הרב שלמה קרליבך שלפני שנים הוא הופיע בגרמניה והסתובב אח"כ ברחוב של אחת הערים. מתוך אחד הברים ניגש אליו יהודי שהיה שיכור לגמרי, התבונן ברב קרליבך בעל המראה היהודי, ואז אומר: 'אני היהודי הכי גרוע בעולם...'.
בגיל 4 ההורים שלי מסרו אותי לשכנים לא יהודיים, ומעולם לא חזרו. אני יודע שאני יהודי, אבל אין לי מושג מה זה אומר. ולכן אני היהודי הכי גרוע בעולם. ואז אותו יהודי מרים ידיים לשמים ואומר: 'אבל אני עדיין יהודי!'
כשיעקב אבינו עומד לברך את כל בניו, הוא מבין ויודע שהוא לא מברך רק את בניו שנמצאים לידו, אלא הוא בעצם מברך גם את כל הדורות של עם ישראל עד ביאת המשיח.
יעקב אבינו יודע שתמיד יהיו יהודים בעם ישראל שיהיו מחוברים ומקושרים אל הקב"ה, אל התורה ואל המצוות.
הוא יודע שיהיו יהודים אחרים שיעמדו בניסיונות קשים של שמירה על אמונתם ועל דתם באין סוף אירועים לאורך כל ההיסטוריה – ויעמדו בהם.
ויחד עם זאת, הוא גם יודע שיהיו יהודים שיהיו כל כך רחוקים, עד שהם לא ישמרו לא תורה ולא מצוות, הם לא יכירו את סיפורי התנ"ך, וגם לא יהיו מחוברים להיסטוריה של עם ישראל. הם יהיו רחוקים בתכלית הריחוק.
וברגעים הקדושים ההם, יעקב אבינו מברך את כולם. כולם מקבלים ברכה מאבא: הילד הכי צדיק וגם הילד הכי לא צדיק. יעקב אבינו בברכות שלו כולל את כולם, ומכניס את כולם תחת הטלית שלו. אין יהודי אחד – ולא משנה כמה הוא חושב שהוא התרחק, שהיד של יעקב איננה מגיעה אליו. כולם בפנים!
ולכן בדיוק ברגע הזה כל בני יעקב אומרים לו את הפסוק הכל כך מרגש: 'שמע ישראל, ה' אלקינו, ה' אחד' – כמו שה' הוא אחד, ככה כולנו מחוברים אל האחד, וכולנו בפנים.
גם אנחנו לפעמים יכולים להרגיש שאולי אנחנו לא מתנהגים כראוי..., שאולי המעשים שלנו לא מתאימים..., שאולי אפילו אנחנו לא מספיק טובים וראויים... ואז יכולים להגיע רגשות של עצבות, ייאוש ודיכאון. מחשבות ורגשות כאלו יכולים להיות אצל בני נוער, רווקים או אנשים מבוגרים.
אבל בדיוק ברגעים האלו, חשוב לזכור, שלא משנה עד כמה נחשוב שהתרחקנו והלכנו עד לקצה, גם לשם מגיע הברכה של אבא שלנו. הוא יודע מראש שיתכן שנלך לאיבוד, נאבד כיוון, נטעה, נתבלבל – ועדיין אחרי הכל, אנחנו נשאר בפנים!
הידיעה הזו, נוסכת בנו המון תקווה, ביטחון ושמחה, שתמיד היד המברכת והמלטפת של אבא יעקב, ממשיכה ללוות אותנו בכל מצבי החיים שלנו, גם כיחידים וגם כעם. בכל העליות והירידות, הבלבולים ואובדן הדרך – תמיד הוא שם, ותמיד הוא ממשיך ללחוש לנו: 'ישימך אלקים כאפרים וכמנשה'. כולכם ברוכים!
חזק חזק ונתחזק!
שבת שלום ומבורך!
שמואל מינקוב
מאסטר נל"פ, מדייק אנשים לעצמם
コメント