מפילים גורלות (יום כיפור)

זה קורה פעמיים בשנה.

אנחנו חוגגים שני חגים שגם מה שעושים בהם, וגם השמות שלהם, לא כל כך מסתדרים לנו בהגיון.

אנחנו רגילים כל השנה לבחון ולהחליט דרך מסנן השכל שלנו: האם זה טוב או רע? מתאים או לא מתאים? האם אני צדיק או רשע? וכך בעוד אלפי התלבטויות שונות. השכל הוא בעל הבית והוא הקובע.

ואז מגיעים אלינו שני החגים האלו ואומרים: לא הכל זה השכל. יש משהו הרבה יותר גבוה ומשמעותי ממנו.

לחגים האלו אנחנו קוראים 'יום כיפורים' ו'פורים'.

ובשמות שלהם טמון דבר מעניין מאד: שניהם מדברים על 'פור' שהוא בעצם הטלת גורל שלא קשור בכלל להגיון ולשכל.

כשהמן הרשע מפיל פור, ומחפש תאריך להרוג את עם ישראל – 'במקרה' יוצא לו תאריך שהוא רחוק מרחק של שנה קדימה.

ולהבדיל, כשהכהן הגדול ביום כיפור רוצה לקבוע איזה משני השעירים יוקרב לה' ואיזה ישלח לעזאזל – התורה מצווה אותו להפיל פור, ורק בדרך הזו תתקבל ההחלטה.

[נוסיף: גם את יונה הנביא (שעליו קוראים במנחה של יום כיפור) השליכו לים – אחרי שהפילו גורלות והוא עלה בגורל].

מדוע דווקא ברגעים כל כך משמעותיים ביום כיפור, התורה מצווה אותנו לא לפעול לפי השכל האנושי, אלא להשתמש בגורל?

כנראה שיש כאן מסר חשוב אלינו, דווקא ביום הגדול הזה: הרבה פעמים במהלך השנה אנחנו נמצאים במצב של 'בית משפט אישי' שלנו על עצמנו...אנחנו דנים את עצמנו על כל מה שלא עשינו מספיק טוב, על כל מה שעדיין לא הגענו אליו, והרבה פעמים 'יורדים' ומנמיכים את עצמנו.

כל זה אולי נכון אם פועלים לפי שכל אנושי, אבל יש משהו גבוה יותר: יש מקום שבו כל החטאים, והפספוסים והשטויות שאנחנו עושים – לא יכולים להיכנס לשם.

יש מקום שהוא לא תלוי בכלל במעשים שלנו, אלא הוא מחובר לרמת הנשמה.

במקום הזה הכל לבן, זך וטהור. זהו המקום של הרצון הפנימי של כל אחד ואחד מאיתנו. במקום הזה כולנו רוצים באמת להיות טובים, שמחים ועובדי ה' באמת. זה נכון שאח"כ כשמגיעים לעולם המעשה, זה לא תמיד מצליח לנו – אבל חוסר ההצלחה הזו לא יכולה בשום דרך לבטל את המקום הפנימי - נשמתי שבתוכנו.

זה עניינו של יום הכיפורים: ביום הזה הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים. וזה דבר שקורה גם היום בתוכנו: כל אחד נכנס למקום הכי קדוש שבתוכו, ושם הוא מגלה שכל כולו לבן וטהור ושואף אל הטוב. זה מבט שהוא מעבר להיגיון ולשכל ששופט אותנו ואת כל המציאות במשך כל השנה כולה. במקום הזה יש רק לימוד זכות, ורצון עמוק ואמיתי להתקרבות גם אל הקב"ה, גם בינינו לבין כל חלקי העם שלנו, וגם אל עצמנו פנימה בין חלקים שונים באישיות שלנו שמשלימים זה את זה.

דווקא הטלת הגורל מבררת לנו – גם בימינו, שגם אם אולי חשבנו שאנחנו 'שעיר לעזאזל...' ואין לנו תקווה – באמת אנחנו כולנו קודש לה', וקרובים אליו וראויים לשפע גדול של הצלחה ומילוי כל משאלותינו בפרט ובכלל.

מתוך המבט העליון הזה, נזכה בעז"ה, כולנו, לשנת גאולה וישועה, שנת ניצחון גדולה עם החזרת כל השבויים, שנת אחדות, אהבה ושמחה. גמר חתימה טובה !

שמואל מינקוב

מאסר נל"פ, מדייק אנשים לעצמם